מרים בן גיגי ירובוי יולי 2016 בדרך כלל אני נוסעת טיולים אורבניים, בבוקר בהיר אחד החלטתי שאני יוצאת לטיול בטבע לבד! יצרתי קשר עם רוני שהמליץ לי על כמה מסלולים ויחד הגענו למסקנה שאירלנד - טבעת דינגל הכי מתאימה לטיול לבד מכיוון שהוא מסומן היטב. רוני המליץ לי על ביגוד מתאים, נעליים ו...מקל הליכה! תודה לאל (ולרוני) שלא וויתרתי עליו. לסיכום: זה אפשרי. זה מומלץ. חוויה יצאת דופן. המסלול מצויין, ההעברות היו ללא תקלות, מקומות הלינה היו מצויינים. אין לי ספק שזה משהו שאחזור עליו שוב רוני, תודה על הכל! אני כותבת לראשונה אחרי לא מעט זמן התנתקות במונחים שלי, אחרי שסיימתי הליכה של 100 ק"מ במרחבים הירוקים של אירלנד המדהימה!
זה תמיד קורה לי ברגע אחד, רגע אחד שבו אני מרגישה את העקצוצים בידיים וברגליים, רגע אחד שבו הגוף שלי מסמן לי שאני חייבת להתחיל "לזוז". לעשות משהו אחר. לרוב זה מסתיים בקפה לילי עם חברות, ריצה לאור ירח או במקסימום טיול בגי'לבון. אבל לעיתים ממש רחוקות אני מוציאה "מכרז" שבו אני קוראת לחברות להצטרף אלי לטיסה לאיזה יעד לא מוגדר.
הפעם, כנראה השילוב של השנתיים האחרונות עם חמישה שבועות וחצי (ראו ערך פייסבוק "פסח 2016") הביאו אותי להחלטה שאני עושה את הטיול הבא שלי לבד. מתנסה במשהו חדש. לא עוד טיולים אורבניים, אני רוצה לאתגר את הגוף ואת הנפש, לשתוק יותר מאשר לדבר. להתנתק מהחיבור התמידי שלי ולחיות לכמה רגעים קצת אחרת.
כשהעליתי את הרעיון בפני משפחתי וחבריי הטובים, התגובות היום במנעד גדול... מידי... חששתי קצת, נרתעתי קצת ה-"יש לך שלושה ילדים" הדהד בעוצמה שהאפילה, אבל ה-"יש להם אבא ברוך השם" עזר להתגבר על המשוכה והחלטתי לצאת לטרק באירלנד: "The Dingle way". רכשתי את הציוד המתאים לכל מזג אוויר, (כי יש מהכל באירלנד), כרטיסי טיסה, חטיפי אנרגיה ועליתי למטוס.
סדר היום שלי היה מאוד ברור. היום מתחיל בארוחת בוקר אירית מסורתית שכוללת ביצה מקושקשת, עגבניה מחוממת בתנור, קפה וטוסט עם חמאה. הרבה חמאה. הערך הקלורי הכי גבוה ביום שהיה לי... והייתי צריכה אותו. על הבייקון ושאר הבשרים על הבוקר, ויתרתי. אחרי הארוחה, תיק על הגב ומתחילה בהליכה מעיירה אחת לעיירה אחרת. במהלך ההליכה אכלתי חטיפי אנרגיה, שקדים ותמרים, אחרת זה כבד מידי... בערב, אחרי התמקמות, חיפשתי את הפאב (לעיתים היחיד) הפתוח וקיוויתי לאוכל נורמלי והתנסיתי בבירה המקומית "For starters" כפי שהגדרתי את זה לברמן. לקראת השינה הייתי פורסת את המפה לפני, עם ספר המסלול ורושמת נקודות ציון שעלי לשים לב בדרך. זה הדבר הכי חשוב להצלחת הטיול כולו. (על אף שהלכתי לאיבוד שלוש פעמים).
במסע המדהים הזה, הצלחתי להריח הכל. להקשיב לצלילים מקסימים ולאלה שמפחידים אותי. להרגיש את שמחת ההצלחה והכאב בכל צעד ולשתוק! לשתוק המון שעות ביום ושרדתי את הכל. זה לא היה פשוט, בטח לא לפטפטנית שכמוני. היה לי המון זמן של שקט ולמדתי להנות ממנו, לאפשר לעצמי להיות חלק ממנו, לא להילחם בו.
עמדתי באתגר הפיזי והמנטלי שהצבתי בפני ולא הייתי מוותרת על החוויה הזאת בעד שום הון שבעולם. פגשתי אנשים מקסימים שעזרו לי, שהנעימו את זמני, שלימדו אותי דבר או שניים ושתיתי בירה...
בליבי תודה ענקית ואהבה גדולה לכל מי שאפשר לי לעשות את זה, לכל מי שגרם לי להמשיך קדימה בתכנונים ולעלות למטוס בלי להסתכל לאחור. תודה לכם על החיבוק מקרוב ומרחוק...
ותודה לגוף ולנפש שלי, ששרדו כל קילומטר בכאב, בבכי ובצחוק גדול.
הצלחתי לעשות את מה שלא האמנתי שאוכל והופתעתי כשעמדתי בפני אתגרים שחשבתי שאעבור אותם בקלות.